1. התובע הגיש בקשה למתן פסק דין הצהרתי לפיה היה זכאי, החל משנת 2002, לתמריץ 15 במשכורתו.
הנתבעת, מצידה, הגישה בקשה מפורטת ומנומקת בה ביקשה לחייב את התובע לכמת את תביעתו, ובהתאם גם לשלם אגרה, וטענה כי מדובר בתביעה שהיא כספית בעיקרה.
בבקשתה הפנתה לעובדה שזו הפעם השלישית שהתביעה שבה עסקינן מוגשת, כאשר בשתי הפעמים הקודמות הוגש כתב הגנה תוך ציון דרישת הכימות, התקיימו דיונים, ולבסוף נמחקו התביעות מבלי שכומתו ומבלי ששולמה אגרה (הגם שלא ניתנה החלטה לגופה של הטענה לפיה יש מקום לכמת את התביעה).
2. התובע נתבקש להגיב לבקשה, והגיש תגובה קצרה וכללית ובה טען כי "אין לו את האמצעים ואת היכולת" לכמת את תביעתו, וכי "אין נפקא מינה להליכים הקודמים" ו"אין כל מניעה חוקית" מלהגיש תביעה זו.
יקשה שלא לראות בתגובה זו משום זלזול בטענותיו הענייניות והמפורטות של הצד השני, וגם בזמנו של בית הדין, ותמונה שכזו מחזקת מעיון בהליכים הקודמים שניהל התובע, שהגיש שתי תביעות בנוסח זהה כמעט, הראשונה בבית דין זה, וזו נמחקה מחוסר מעש לאחר קיום שני דיונים ושורה של החלטות שנדרש בית הדין ליתן, והשנייה בבית הדין בבאר שבע משום מה, שנאלץ להעבירה לבית דין זה, וגם זו נמחקה לאחר שהן המדינה והן בית הדין הוטרחו לא אחת בעניינה.
אין זאת אלא שריח של ניצול לרעה של הליכי משפט, כמו גם בזבוז של זמנם של הצד השני ושל בית הדין עולה מהתנהלות זו.
בנסיבות שכאלה, חוששני שאין התובע יכול ליטול דרור לעצמו ולפטור את הערותיה כבדות המשקל של הנתבעת בטענות סתמיות וכלליות דוגמת אלה שצוטטו לעיל.
3. בית הדין הארצי לעבודה נדרש זה מכבר לסוגיית כימות התביעה ותשלום אגרה בהתאם מקום בו קיימת גם תביעה לסעד הצהרתי, וציין, בין היתר, כהאי לישנא -
"ככלל, על תובע המבקש להגיש תובענה, לפרט את כל הרכיבים הכספיים המדויקים אותם הוא תובע. וזה לשונה של תקנה 9 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב - 1991 (להלן: תקנות סדרי הדין) שעניינה פרטי כתב-תביעה, בחלקה הנוגע לענייננו: "ואלה הפרטים שיכיל כתב תביעה, וחוץ מן האמור בתקנות להלן לא יכיל אלא פרטים אלה: .....
6. הסעד המבוקש לרבות פיצויי הלנה והפרשי רבית והצמדה והוצאות משפט;
7. שוויו של נושא התובענה, ככל שאפשר לקבעו לפי העניין; היתה התביעה לסכום שיגיע לתובע לאחר בירור חשבונות שלא נתיישבו בינו לבין הנתבע, יפורש בכתב התביעה הסכום הנתבע לפי המשוער".
"'נקודת המוצא בהקשר ליחס שבין סעד הצהרתי ובין סעד כספי היא, שככלל, לא יידרש בית המשפט, ובית הדין לעבודה בכלל זה, לתביעה לסעד הצהרתי מקום בו יכול התובע לכמת תביעתו ולתבוע סעד כספי...
'השיטה הנקוטה בבתי המשפט ובבתי הדין לעבודה היא, ככלל שלא ליתן רשות לתבוע סעד הצהרתי מקום שהזכות הכספית התגבשה וניתן לתבעה במלואה. זאת חרף הקושי היחסי העשוי להתעורר או הטרחה המוסבת לעתים, בכימות התביעה, וכל עוד לא הוכח כי נבצר הכימות...'.
ההיגיון העומד ביסוד ההלכה... הינה במגמה למנוע מצב בו יהפכו בתי המשפט אכסניה לבירור דיונים עקרים, שלא יביאו את המחלוקות בין הצדדים לידי סיום...
במקרים רבים בהם לא נדרש התובע לכמת את תביעתו מתקשה הנתבע לעמוד על מהות התביעה לאשורה ולהכין את הגנתו. זאת ועוד, כל נתבע זכאי לכך שההליך נגדו יתנהל במסגרת דיונית התוחמת ומגדירה מראש את גבולות החיוב הכספי שהוא עלול להתחייב בו. ביטוי לנורמה יסודית זו בשיטתנו המשפטית נמצא גם בתקנה 9 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1991... העובדה שלתובע עומד סעד כספי ממשי אותו הוא יכול לתבוע, מהווה שיקול משמעותי כנגד מתן סעד הצהרתי. בכוחו של התובע המבקש סעד הצהרתי להתגבר על הכלל האמור רק במידה שיצליח להצביע על אינטרס לגיטימי אחר, כבד-משקל, המצדיק את הגשת התביעה לסעד הצהרתי בלבד'.
ככל שתובע מודיע, כי אינו מסוגל לכמת את תביעתו ומבקש הלכה למעשה מהנתבע להכין את התביעה עבורו, ספק אם עומדת לו כלל עילת תביעה. לשון אחרת, תובע המבקש להגיש תביעה צריך להימצא במצב בו פרטי תביעתו ידועים לו".
..." "דרך המלך בשמיעת תובענות היא לשמוע את ההליך כולו, מעשה מקשה אחת. פיצול הדיון בהליך אפשרי רק במקרים חריגים, כגון מקרים בהם מוגשת התובענה במהלך התקיימותם של יחסי העבודה. לאמור, יחסי העבודה לא נותקו והמחלוקת הניטשת בין העובד למעסיקו היא בנוגע לתחולת ההסכם הקיבוצי, או למעמדו של העובד ובמיוחד כן לצורך זכויות עתידיות. ככלל, על התובע להגיש את מלוא תביעתו הכספית כאשר היא מכומתת. על הנתבע להגיש את מלוא הגנתו, ועל בית הדין לשמוע את ההליך במלואו. ביסוד הכלל האמור ניצב השיקול של היעילות הצומחת מקיום דיון בהליך כולו ללא פיצול. טעמים נוספים לכימות התביעות, גם אם אינם המכריעים, הם תשלום אגרות בית הדין, ומניעת הגשת עתירות לפסק דין הצהרתי במטרה להתחמק מתשלום אגרה. כמו כן, כימות התובענה מאפשר לצדדים לאמוד את הכדאיות הכלכלית של ניהול ההליכים עד תום, לעומת סיומם בפשרה" .
(ראו, עע 220/03 (ארצי)
ארגס - רשות הנמלים בישראל (מיום 28/02/06)
; עע 1193/04 (ארצי)
רפפורט - רשות שדות התעופה (מיום 30.1.2006)
;
עע (ארצי) 74/06
רשות השידור - משה אסולין (מיום 20.09.2006).